פסק-דין בתיק ת"א 30157-12-10

1.         המבקשים הגישו בקשה לתיקון כתב תביעתם אשר הוגש לראשונה ביום  20.12.2010. (להלן "כתב התביעה הראשוני").

2.         כתב התביעה הראשוני כלל בקשה לסעד הצהרתי, אשר יצהיר כי סבם המנוח של המבקשים, מר יונס דבאח ז"ל אשר נפטר בשנות ה-60 (להלן "המנוח "), הינו הבעלים של 2000/144141 חלקים מחלקה 3 בגוש 18814 באדמות כפר דיר אלאסד (להלן "המקרקעין"). נטען כי המנוח התגורר במקרקעין ונהג בהם מנהג בעלים כחמישים שנה לפני קום המדינה וכי צאצאי המנוח מתגוררים במקרקעין ונוהגים בה מנהג בעלים. צורף נסח רישום (הוצא ביום 23.6.09) ממנו עולה כי הבעלים הרשום במקרקעין כבר מיום 3.2.66 הינה מדינת ישראל, מכח רישום לאחר הסדר. נטען על ידי התובעים כי בשנות ה-50 וה-60, האזור בסביבת המקרקעין היה שומם, לכן לא השתתף המנוח בהליכי ההסדר ולא דרש לרושמו כבעלים.

3.         המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל העדר עילה, התיישנות ושיהוי. נטען כי חזקת הרישום במקרקעין מוסדרים הינה חותכת, וכתב התביעה חסר כל טענה או התייחסות לענין ס' 93 לפקודת הסדר זכויות מקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט 1969. (להלן " פקודת הסדר זכויות במקרקעין").

4.         ביום 2.6.11  ניתנה החלטתי המורה על כך כי כתב התביעה, בנוסחו המקורי, אכן איננו מקים עילה ומצדיק מחיקה על הסף. יחד עם זאת אפשרתי למבקשים להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, שתידון לגופה.

5.         לפיכך הגישו המבקשים  את הבקשה הנוכחית, שעניינה תיקון כתב התביעה הראשוני באופן שיקים עילת תביעה למבקשים, ולא יצדיק מחיקת התביעה על הסף.

6.         רקע עובדתי

6.1        נסח רישום המקרקעין מלמד על כך כי חלקה 3 הנ"ל הינה בשטח של  כ-144 דונם.

6.2        המדינה  רשומה כבעלים בשלמות בחלקה זו מיום 3.2.1966, רישום לאחר הסדר מקרקעין.

6.3        רשומה הערה מיום 1.1.1970 בדבר שמורות טבע וכי כל פעולה טעונה אישור שר החקלאות.

6.4        בנסח הערות נוספות מכח פקודת הדרכים, הערה בדבר אתר עתיקות, והערה על יעוד.

6.5        המבקשים טוענים כי יש להם זכות בשטח של כ-2 דונם מתוך החלקה מושא הדיון, עליו בנויים שני בנייני דירות שהם מתגוררים בהם. 

7.         המסגרת הנורמטיבית

7.1        ס' 125  (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 יוצר חזקה לפיה רישום המקרקעין מהווה ראיה לתוכנו, וזהו נוסח הסעיף -

(א)       רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

מכאן, שעל המבקשים  לסתור חזקה זו כדי להוכיח תביעתם. מי שעומד בקריטריונים הקבועים במסגרת ס' 93 עד 97 לפקודת הסדר הזכויות יכול לסתור את החזקה, הגם שנטל  הסתירה הוא נטל כבד. (ראו עא 2576/03 אהובה וינברג נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדיםנבו 21.2.07 ).

7.2        עוגן ההסדר בפקודת הסדר זכויות במקרקעין הוא ס' 81 לחוק, לפיו "רישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה".

ההוראות בפקודת הסדר זכויות במקרקעין המאפשרות  הגשת בקשה לתיקון פנקס המקרקעין הן 93-97 לפקודה.

פסיקת בית המשפט העליון קבעה באופן רציף כי את העילות הקבועות בס' 93-97 יש לפרש בצמצום, על מנת שלא לפרוץ את עקרון סופיות הרישום. ראו לענין זה רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ. הוישל ג'דוע חסאן אלאעסם  נבו 12.1.10 -

"מטרתם של הליכי הסדר מקרקעין היא ליצור "לוח חלק" מבחינת הזכויות במקרקעין (ע"א 163/57 אדורין נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב1718, 1725-1724 (1958)). כלומר, כל מה שהיה לפני ההסדר ולא נכלל בו נמחק. גישתו של המחוקק היא, כי בגדר הליך ההסדר יש לברר את כל התביעות והטענות הקיימות לזכויות במקרקעין. בסיומו של הליך ההסדר נרשמות הזכויות בפנקס, כפי שהן הוכרעו בגדר ההליך (סעיף 76 לפקודה). לפי סעיף 81 לפקודה, הרישום בפנקס מבטל בדרך כלל כל זכות הסותרת את הרישום. לא ניתן להתגבר על תוקפה של זכות שנרשמה בפנקס, אלא אם הוכחה עילה לתיקון הרישום לפי סעיפים 97-93 לפקודה (ראו, סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ע"א 518/86 אבו סולב נ' מינהל מקרקעין ישראל, באר-שבע, פ"ד מב(4) 518, 522-521 (1989)). בפסיקה נקבע, כי יש לפרש את העילות הקבועות בסעיפים 97-93 לפקודה בצמצום, וזאת על מנת שלא לפרוץ את עקרון סופיות הרישום (ע"א 492/83 דיאב נ' דיאב ([פורסם בנבו], 9.5.88); רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 727 (2003), והאסמכתאות שם)."